<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רבי יוסי בן דורמסקית</h1>
<h2>דף ג:</h2>
גרסינן בפ"א דחגיגה [ג' ע"ב] מעשה ברבי יוסי בן דורמסקית שהלך להקביל פני רבי אליעזר בלוד. אמר לו מה חידוש היה היום בבית המדרש. אמר לו נימנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מעשר [עני] בשביעית. אמר לו יוסי פשוט ידיך וקבל עיניך. בכה ואמר סוד ה' ליראיו וכו', עד תנא לאחר שנתיישבה דעתו אמר יהי רצון שיחזרו עיני יוסי למקומן, וחזרו. עד כאן גמרא דידן. ובמסכת ידים [פ"ד מ"ג], בו ביום אמרו עמון ומואב מה הן בשביעית. וגזר רבי טרפון מעשר עני וגזר רבי אלעזר בן עזריה מעשר שני אמר רבי ישמעאל [לרבי] אלעזר בן עזריה עליך ראיה ללמד שאתה מחמיר. פירוש מחמיר ומפקיע את העניים ועליך להביא ראיה. א"ל רבי אלעזר בן עזריה ישמעאל אחי אני לא שניתי מסדר שנים. טרפון שינה עליו להביא ראיה. וזו היא ראייתו של רבי אלעזר בן עזריה כיון שעמון ומואב אינן בכלל קדושת הארץ. הילכך דין חוצה לארץ עליהן כדקמסיק. השיב רבי טרפון מצרים חוצה לארץ ועמון ומואב חוצה לארץ מה מצרים מעשר עני בשביעית, כמו שכתבתי הטעם בסדר דוסא מפני שרוב עם היו שם ועיין התם הטעם. אף עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. וכבר כתבתי איזהו עמון ומואב דהיינו כיבוש ארץ סיחון ועוג שכבש משה [רבינו] עליו השלום, כמו שהוכחתי מן הירושלמי.
השיב רבי אלעזר בן עזריה בבל חוצה לארץ עמון ומואב חוצה לארץ מה בבל מעשר שני [בשביעית] אף עמון ומואב מעשר שני בשביעית. והטעם כמו שכתבתי למעלה, [אמר רבי טרפון מצרים שהיא קרובה עשאוה מעשר עני וכו'] מצרים שהיתה סמוכה לארץ ישראל כמו שנאמר [במדבר ל"ד] ונסב לכם הגבול, של דרומי מערבי, נחלה מצרים. והיו עניי ישראל רגילים משם לארץ יהודה ומארץ יהודה לשם, [לפיכך] גזרו במצרים ענין ארץ ישראל שיהא סמך לעניים. והילכך אף עמון ומואב מטעם זה מעשר [מעשר] עני. אבל בבל רחוקה היתה מארץ ישראל, כדכתיב [מלכים ב' כ'] מארץ רחוקה באו אל חזקיהו מבבל, לא גזרו אלא מעשר של סדר השנים. ורבי אלעזר בן עזריה רצה להקיש עמון ומואב לבבל כשאר חוצה לארץ. עד שהכריעו רבי טרפון מפני שמצרים קרובה, שהיו עניי ישראל נסמכים עליהן, אף עמון ומואב כן. ורבי אלעזר לא קיבל התשובה עד שבא רבי יהושע והכריע ביניהם כדמסיק התם, מצרים מעשה חדש. פירוש שחזרו לשם בימי טיטוס לאחר חורבן [בית] שני יבנה במהרה בימינו. ובבל מעשה ישן מימות גולה ראשונה שהרי לא עלו כולן בימי עזרא. והנדון שלפנינו מעשה חדש, ידון מעשה החדש ממעשה החדש ולא מעשה חדש ממעשה ישן. מצרים מעשה זקנים. כמו שכתבתי למעלה מעשה אלכסנדריא וכפר סכניא שהיו שם שבעים סנהדרין [סוכה נ"א ע"ב]. אבל לא מעשה נביאים. שאע"פ שנאמר [ירמיה מ"ג] ויקח יוחנן בן קרח וכל שרי החילים את כל שארית יהודה ואת ירמיה הנביא ואת ברוך בן נריהו ויבואו ארץ מצרים, לא שהו שם ולא תקנו להם שום תקנה לפי שעברו הגולה על הציווי שלא לישב [נ"א לשוב] שם. ובבל מעשה נביאים. שהרי החרש והמסגר וחגי זכריה ומלאכי כולם גלו לבבל. ידון מעשה זקינים ממעשה זקינים, ולא ממעשה נביאים. ונמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. וכשבא רבי יוסי בן דורמסקית אצל רבי אליעזר ללוד אמר לו מה היה לכם חידוש בבית המדרש היום, אמר לו נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. בכה רבי אליעזר ואמר סוד ה' ליראיו [ובריתו להודיעם]. צא(ו) ואמור להם אל תחושו למניניכם מקובל אני מרבי יוחנן [בן זכאי] ששמע מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית.
ובגמרא דידן [חגיגה ג' ע"ב] מפרש מה טעם הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל וכו', עד והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית. ובתוספתא דמסכת ידים [פ"ב ה"ז] תניא בהאי לישנא, עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. ושאר כל הארצות בשאר שני שבוע אם מעשר עני מעשר עני אם מעשר שני מעשר שני. א"ר יוסי בן דורמסקית אני הייתי עם חמשה זקינים הראשונים כשבאו מיבנה ללוד, ובאתי ומצאתי את רבי אליעזר שהיה יושב בחנות של נחתום בלוד. אמר לי מה חידוש היה בבית המדרש היום, אמרתי לו ר' תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין, אמר לי אי איפשר בלא חידוש, אמרתי לו את ההלכות ואת התשובות ואת המנין. כשהגעתי [לזה] זלגו עיניו דמעות אמר סוד ה' ליראיו [ובריתו] להודיעם לא יעשה השם דבר וגו' צא(ו) ואמור [להם] אל תחושו למניניכם כי מקובלני מרבי יוחנן בן זכאי שקיבל מן הזוגות, והזוגות מן הנביאים, ונביאים הלכה למשה מסיני עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. הרי התוספתא חולקת על גמרא דידן, דאף רבי יוסי בן דורמסקית אמר לרבי אליעזר תלמידיך אנו ומימיך [אנו שותים]. ולא רצה לדבר אלא ברשותו. ונראה לי כי חמשה זקינים הראשונים שא"ר יוסי בן דורמסקית הן רבן גמליאל ורבי טרפון ורבי ישמעאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע שהכריע ביניהם. שהרי ר"ג לא זז מבית המדרש כל אותו היום [ברכות כ"ח ע"א]. ואי אפשר שלא נמנה עמהן.
